תל אביב, 1945. בזמן שהעיר העברית הראשונה עוד ניסתה להבין מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה, זוג עולים צעירים, צבי ושרה, פתחו קיוסק קטן ברחוב דיזנגוף. הם לא ידעו שבין סירי הצ'ולנט והגפילטע פיש, הם מבשלים את אחד המוסדות התרבותיים החשובים בישראל.
“קיטון - אוכל, תרבות ותל אביב” הוא ספר מתכונים וסיפורים על עיר שנבנתה תוך כדי תנועה, על דורות שהגיעו והתחלפו, על הבוהמה של פעם, ועל מקום קטן אחד שנשאר כמעט אותו הדבר.
מאז 1945 ועד היום.
קיטון
אוכל תרבות ותל אביב
כ־192 עמודים | כריכה קשה | מתכונים, סיפורים, אמנות ונוסטלגיה
לא ״עוד״
ספר מתכונים
לקיטון, מחיים חפר
״נווה מדבר פולני בארץ החומוס / כאן הצ׳ולנט על הג׳חנון גובר / והכבוד הקצוץ לקיבה לא מוותר / והוודקה עם הדג מלוח / מטפלים במצב הרוח / וכל התפריט הוא יידישקייט על זה אין ויכוח / ועל הקירות מנשקה קדישמן לקינוח /ואומרים א־מְחַיּה והולכים לנוח”
מתוך ספר האורחים: חיים חפר, משורר ופזמונאי, 2005
כפי שכתב חיים חפר: "נווה מדבר פולני בארץ החומוס", זהו לא עוד ספר מתכונים (למרות שתמצאו בו את הסוד לשניצל המושלם ולרגל קרושה שגם בועז שרעבי חשב שהיא בוואריה).
זהו מסע בזמן אל תוך "ספר האורחים" המיתולוגי של קיטון – ארכיון נדיר ומרגש שנחשף כאן לראשונה.
זהו סיפורן של ארבעה דורות של נשים.
זוהי הזמנה לשבת איתנו בשולחן, לדפדף בין יצירות אמנות ונוסטלגיה תל־אביבית, להריח את הניחוחות של פעם, ולהבין איך הפך "קיטון" קטן לבית גדול עבור כל כך הרבה אנשים.
היכנסו, תרגישו בבית.
האוכל כבר מוכן.
ספר האורחים של קיטון
בתוך הספר נחשף לראשונה ארכיון נדיר מתוך ספר האורחים המיתולוגי של קיטון שסבא צבי העביר בקפדנות בין כל האורחים:
הקדשות, ציורים, שירים, חתימות וסיפורים שנשארו במשך שנים על הדפים, הקירות והמפיות.
בין הדפים תפגשו גם את הדמויות שעיצבו את התרבות הישראלית ונתנו לקיטון את אופייה:
אלכסנדר פן, שהעניק למקום את שמו; חנה רובינא בשולחנה הקבוע; יגאל תומרקין, ששילם על טחול ממולא ברישום מהיר על מפית; מנשה קדישמן, שהשאיר אחריו כבשים, מילים וזיכרונות ועוד רבים.
״כולנו קצת הומלסים בנשמה, והאוכל בקיטון מזכיר לנו את הבית שאבד״
מנשה קדישמן -
סיפור קטן
על מקום גדול
הספר נולד מתוך שאלה אחת:
איך מקום קטן מצליח להחזיק מעמד בעיר שלא מפסיקה להשתנות, ובעידן שבו כל הזמן מחפשים את הדבר החדש הבא? האם זה האוכל? האווירה? הלקוחות הקבועים? המשפחה?
או אולי זו התחושה הקטנה, של געגוע למשהו שקשה להסביר.
זהו סיפור על זרות ועל בית.
על עולים חדשים, זיכרונות, וטעמים.
על דורות שמתחלפים ואופנות שמשתנות.
על תל אביב שהחליפה פנים ורחובות.
ועל דוכן אבטיחים קטן שגדל והתעצב יחד עם כל אלו.
ארבעה דורות של נשים
קיטון היא חלק מהסיפור של כל מי שאכל בה כילד וחזר עם הנכדים, או פשוט עבר בדיזנגוף “רק למרק”. אבל בעמוד השדרה של המקום עומדות ארבע נשים.
משרה, המייסדת, שעלתה בגיל 18, פתחה קיוסק קטן והעמידה סירים גדולים, דרך חדווה, שניהלה את המקום בצחוק מתגלגל וביד שידעה הכול. אורנה, שהכניסה את קיטון למאה ה־21 וידעה בלי לכבות את האש הישנה. ועד גל, שגדלה מתחת לשולחנות, בין לקוחות קבועים, קירות מדברים וריח של מרק, וכעת מחברת את הסיפור הזה לספר.
אלו נשים שעברו מלחמות, תקופות צנע, שינויים קולינריים ומגיפה עולמית. כל אחת מהן בתקופה אחרת, ומול עיר אחרת, העבירה את המסר בדרכה שלה: הסיפור חייב להמשיך והדלת תישאר פתוחה.
למי הספר מתאים?
למי שאוהב ספרי אוכל שיש בהם אנשים, לא רק כמויות.
למי שקיטון היא בשבילו יותר ממסעדה.
למי שאכל שם עם ההורים, או הביא לשם את הילדים.
למי שעבר בדיזנגוף והרגיש שהעיר עוד זוכרת אותו.
למי שמבין שגפילטע פיש הוא לא בדיחה, אלא עניין רציני.
ולמי שמחפש מתנה שיש בה סיפור, ריח של בית,
וקצת געגוע למשהו שלא תמיד יודעים להסביר
זה ספר לבשל ממנו.
לדפדף בו.
להניח על שולחן הקפה.
לתת במתנה.
או לפתוח כשמתגעגעים.
